<h1>הבתים — שערי המלאכות האסורות ביום השבת שער רביעי</h1>
<h2>דף יח.</h2>
מותר להתחיל במלאכה מערב שבת אעפ"י שהיא נגמרת מאליה בשבת, שלא נאסר עלינו אלא לעשות מלאכה בעצמו של יום (הכפורים) [השבת], אבל שתעשה המלאכה מעצמה בשבת מותר לנו ליהנות במה שנעשה בשבת מאליו. כיצד פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשכה והיא מתמלאת והולכת כל היום. מניחין מוגמר תחת הכלים והם מתגמרים והולכים כל השבת כולה. ומניחין קילור על גבי העין ואספלנית על גבי המכה ומתרפאין והולכים כל היום כולו. ושורין דיו וסמנין עם חשכה והם נשרין והולכין כל השבת כולה. ונותנין צמר ליורה ואונין של פשתן לתנור והם משתנין כל השבת כולה. ופורסים מצודה לחיה ועופות ודגים ונצודין כל השבת כולה. וטוענין בקורות בית הבד ובעגולי הגת עם חשכה והמשקין זבין והולכים כל השבת כולה. ומדליקין את הנר ואת המדורה מבערב, והיא דולקת והולכת כל השבת כולה. ומניחין קדירה על גבי האש או בשר בתנור על גבי גחלים, והם מתבשלים והולכים כל השבת כולה, ואוכלין אותה בשבת. לר"ם. ולא ביאר הר"ם אם מותר לתת החיטים לתוך הריחים של מים מערב שבת. ויש מי שפסק שזה מותר, שלא נאסר אלא משום שביתת כלים, ואין לנו איסור שביתת כלים. ויש מי שפסק שדבר זה אסור מפני שהריחים משמיעין קול בשבת, ואעפ"י שלא נאסר השמעת קול אלא בקול של שיר, אסרו דבר זה מפני שהוא פירסום גדול והשומע הוא סבור שהתחיל [לתת החטים] בשבת. ויש מחכמי הדור שאמר שהר"ם מתיר דבר זה, והכל נכלל במה שכתב מותר להתחיל במלאכה [מערב שבת, ואע"פ שהיא נגמרת מאליה בשבת] וכו'. ויראה לנו כדעת האוסרין [מפני הרואים שלא יאמרו זה נתן חטים בשבת ויבואו לעשות כן בשבת עצמה, דלאו כולי עלמא דינא גמירי לומר זה נתן אלו החטים בערב שבת]. ממה שאמרו מניחין קילור על גבי העין מערב שבת, שמענו שדבר זה בשבת אסור, ובמקום אחר אמרו שורה אדם קילור מערב שבת ונותן על גבי עינו בשבת. יש מי שאמר כי מה שאמרו מניחין מערב שבת שנראה שבשבת אסור הוא כשעושה דבר זה לרפואה ובשבת אסור משום שחיקת סמנין, ומה שאמרו שורה אדם קילור מערב שבת ונותנה על גבי העין [בשבת] כשאין עושה דבר זה לרפואה. ויש מי שאמר שבתוך העין הוא שאסור לתת בשבת, אבל על גבי העין מותר. והראשון נראה לנו עיקר.
<h2>דף יח:</h2>
לא ימלא אדם קדירה עססיות ותורמסין או חבית של מים ויתן לתוך התנור ערב שבת עם חשכה וישהה אותם שאלו וכל כיוצא בהם אעפ"י שלא בשלו כל עיקר כתבשיל שלא בישל כל צרכו הם מפני שאינם צריכין בישול הרבה ודעתו עליהם לאכלם לאלתר. ולפיכך אסור להשהותם בתנור ואם עבר ושהה אסור עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו, לר"ם. יש מן הגדולים מי שהקשה לביאור הר"ם שכתב שאינן צריכין בישול הרבה, מה שאמרו שהתורמסים צריכין [בישול] הרבה, שצריך לשלוק אותם שבע פעמים קודם שיהיו ראויים לאכילה. והרב בעל המאור כתב כי עששיות ותורמסים צריכים בשול הרבה, ואינן ראויין לאכילה עד מוצאי שבת. ומפני שסובלין בשול הרבה חוששין שמא יחתה בגחלים ביום השבת. והראב"ד כתב שאין דרך לאכול דברים אלו אלא לקנוח סעודה, ובמעט בשול די להם לאכלם לקנוח. וזה נראה.
אסור להכניס מגריפה לקדירה והוא על גבי האש להוציא ממנה בשבת מפני שמגיס בה וזה מצרכי הבישול הוא ונמצא כמבשל בשבת. לר"ם. הראב"ד חולק עליו בזה. ונראים דברי הר"ם. ומותר להחזיר מכירה לכירה אפילו מכירה שהבלה מועט לכירה שהבלה מרובה, אבל לא מכירה לטמינה ולא מטמינה לכירה. לר"ם.
תבשיל [חי] שלא בשל כלל או תבשיל שבשל כל צרכו ומצטמק ורע לו מותר להשהותו על גבי האש בין בכירה וכיפה בין בתנור. וכן תבשיל שלא בשל כל צרכו או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אם השליך בתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות, נעשה הכל כתבשיל חי ומותר ל[ה]שהות על האש אעפ"י שלא גרף ולא כיסה, מפני שכבר הסיח דעתו ממנו ואינו בא בזה לחתות בגחלים. לר"ם.
ויש בדבר זה דברים שהם אסורים גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת, כיצד תבשיל שלא בשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שהוא מצטמק הוא יפה לו אין משהין אותו על גבי האש בשבת אעפ"י שהונח מבעוד יום גזירה שמא יחתה בגחלים עד שישלים בישולו או כדי לצמקו. ולפיכך אם גרף האש, או שכיסה (את) [אש] הכירה באפר, או בנעורת הפשתן דקה, או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר, או שהסיקוהו בקש ובגבבא או בגללי בהמה דקה, שהרי אין שם גחלים בוערות, הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו ממנו ואין גוזרין שמא יחתה בגחלים. בד"א בכירה שהבלה מועט אבל בתנור אע"פ שגרף האש או כיסהו באפר או שהסיקוהו בקש וגבבא אין משהין בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו הואיל והבלו חם יותר אינו מסיח דעתו, וחוששין שמא יחתה באש המעוטה אע"פ שהיא אש קש וגבבא או מכוסה. ולמה אסרו לשהות בתנור (אעפ"י שהיא אש קש וגבבא או מכוסה ולמה אסרו לשהות בתנור) אעפ"י שגרוף. מפני שהגרוף אינו גורף אלא רוב האש ועצמה, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוץ אחת, מפני שהבלו חם, ושמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות. לר"ם. מה שאמרו אם גרף האש, יש מי שכתב שדי שיגרוף האש לצד אחר בכירה. ויש מי שאמר שצריך שיוציאנו כולו מן הכירה. וזה עיקר. מה שכתב הר"ם תבשיל שבשל כל צרכו וענין לשון ההלכה הוא תבשיל מבושל ושאינו מבושל כתב רבינו האיי כשלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי [אסור אבל נתבשל כמאכל בן דרוסאי] הרי הוא כאילו בשל כל צרכו ומותר לשהות בכירה אעפ"י שאינה גרופה וקטומה והוא שלא יהיה מצטמק ויפה לו. ויש מי שאמר אפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור, הואיל ולא נתבשל כל צרכו. וזה נראה עיקר. כתב הרב בעל המאור מה שאסרו בכירה הוא להחזיר התבשיל אחר שסילקו מעליה, אבל לשהות מותר אעפ"י שאינה גרופה וקטומה. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. וכן פסקו הרי"ף ורב אחא גאון. יש מן הגדולים שכתב מה שאסרו בתנור אעפ"י שגרוף וקטום לא אסרו אלא בתנור של נחתומים שחמימותו נשמר בתוכו, אבל התנורים הגדולים כעין תנורים שלנו מותר. ויראה לי אפילו בתנורים גדולים כעין שלנו אסור (שהרבה) [שהדבר] נראה לעין שחומם רב אחר זמן מרובה מן הגריפה.
תנור שנתן לתוכו בשר מבעוד יום ושהה אותו בשבת אם בשר גדי הוא וכיוצא בו מותר, שאם יחתה בגחלים יתחרך הבשר שאינו צריך אלא חמימות האש בלבד. ואם של עז או של שור הוא אסור שמא יחתה בגחלים כשבשלו. ואם טח פי התנור בטיט מותר, שאם יבוא לפתוח התנור ולחתות יכנס הרוח ויתקשה הבשר ויצטנן התנור ויפסיד התנור. וכן כל דבר שהרוח מפסיד אותו אין גוזרין עליו שמא יגלהו ויחתהו ומפני זה נותנין אוונין של פשתן בתוך התנור עם חשכה שאם יגלה יפסיד. לר"ם. הרב בעל המאור פסק שאפילו בשר עז או שור מותר לשהותו בתנור אעפ"י שהוא פתוח. ופסק הר"ם עיקר, וכן דעת הרי"ף והראב"ד. דלעת חיה דינה כבשר גדי. יש מי שכתב שלא נאמרו דברים הללו אלא כשהבשר בשפוד ועומד באויר התנור ואין דרך לחתות בגחלים עד שיוציאו את הצלי, ואחר שהרוח קשה להם לא יוציאנו. אבל אם נתן הבשר על גבי גחלים אסור מפני שהוא מגולה ועומד, אלא אם כן נצלה מבעוד יום כמאכל בן דרוסאי, שאז מותר להניחו על גבי גחלים כמו שיתבאר. ובשר עז ובשר שור אסור אפילו הניחו בשפוד. ויש מי שאמר [שאסור] אפילו נצלה מבעוד [יום] כמאכל בן דרוסאי, ולא נתברר לי.
<h2>דף יט:</h2>
אין צולין את הבשר בצל וביצה על גבי האש אלא כדי שיצולו מבעוד יום ויהיו ראויין לאכילה ואם נשארו אחר כן על האש בשבת עד שיצולו הרבה מותר, מפני שהן וכמצטמק ורע לו, שאם יחתה בגחלים יחרוך אותם שעל גוף האש הם. ומפני זה מניחין את (העומר) המוגמר תחת הכלים עם חשכה, שאם יחתה בגחלים ישרף המוגמר ויעשן הכלים. הא למדת שכל דבר שאנו אוסרין בדבר זה אינו אסור מפני שהוא נעשה בשבת אלא גזירה שמא יחתה בגחלים. לפיכך אין נותנין צמר ליורה, אלא אם כן היתה עקורה מעל האש שמא יחתה בגחלים, והוא שיהיה פיה טוח בטיט שמא יגיס בה משחשכה, לר"ם. יש מן הגדולים שכתב שאם הניח בשר על גבי האש, אסור ליטלו עד שיכבו הגחלים, מפני שהוא מבעיר או מכבה כשיטול הבשר מעל גבי הגחלים. ויש מי שאמר שלא התירו להשהות הבשר על גבי גחלים ממש אלא סמוך להם. ויש מי שאמר [מניחה] אפילו על גבי גחלים, ואפילו לא כבו הגחלים נוטלה בכוש או בכרכר, או אם יכול ליטלה בידו, [ואפשר] שיכבה יבעיר, הואיל ואין מתכוין לכך, מותר. מלשון הר"ם שכתבנו שמענו שאחר שנצלו כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותן. והראב"ד כתב שאסור לשהותן בכונה, ולא אמרו כדי שיצולו אלא להודיע שהמגיע לכך אין חוששין שמא יניחנו מפני שיש כאן שתי ספקות שמא יניח ואם תמצא לומר יניח שמא לא יחתה שהרי ראוי לאכילה בצליה זאת. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. ומה שלא התירו [חכמים] להניח צלי חי [על האש] כדרך שהתירו תבשיל חי, מפני שצלי חי דרך להפכו על גבי גחלים ולאוכלו לאלתר, מה שאין כן בתבשיל חי.
אין נותנין את הפת בתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פנים (המדביקים) [המדובקים] בתנור או באש. ואם נשארו אחר כך עד שיגמור אפייתן מותר, שאם יחתה בגחלים יפסיד אותן. ואם נתן סמוך לחשכה וחשכה ועדיין לא קרמו פניה, אם במזיד אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו, ואם שגג מותר לו לרדות ממנה מזון שלש סעודות של שבת. וכשהוא רודה לא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחול, אלא בסכין וכיוצא בו. לר"ם. יש מי שפסק שצריך שקרמו הפנים העליונים. יש מי שכתב שלא התירו מזון שלש סעודות אלא אם כן קרמו פניה מבעוד יום, אבל לא קרמו פניה הרי הוא כתבשיל שלא בשל כל צרכו שאם שכחו אסור עד מוצאי שבת. ויש מי שאמר שאעפ"י שלא קרמו פניה מבעוד יום מותר לרדות למזון שלש סעודות מפני כבוד השבת, וחילוק יש בין פת לתבשיל, שאפשר לו בלא תבשיל ואי אפשר לו בלא פת. אבל אם קרמו פניה מותר לרדות כולו, שאין ברדיית הפת איסור, שהרי אינה מלאכה, ובאפיית הפת (א)לא נעשה איסור אחר שקרמו פניה מבעוד יום. והאומרים זה דעתם שכן דעת הר"ם ולא מצאתי מבואר בדברי הר"ם שיהיה מותר לרדות אם קרמו פניה, כי מה שכתב הר"ם מותר, בא להשמיענו שהפת מותר מפני שלא נעשה בו איסור בישול. ויש מי שכתב שברדיית הפת יש בו קצת איסור אעפ"י שאינה מלאכה, ולא מצאנו להתירו לרדות אלא למזון שלש סעודות. לפיכך אפילו קרמו פניה אין מתירין לרדות אלא למזון שלש סעודות. וטוב להחמיר.
<h2>דף כ.</h2>
נתן גדי שלם לתוך התנור, הרי זה כבשר עז או כבשר שור, ואסור לשהותו שמא יחתה בגחלים, אלא אם כן טח התנור ומותר לצלות כבש הפסח לתנור עם חשכה ואעפ"י שאינו טח, מפני שבני חבורה זריזין הן, לר"ם.
עושה אדם מדורה מכל דבר שירצה, בין על גבי קרקע בין על מדורה ומ[ד]ליקה מבעוד יום ומשתמש לאורה או מתחמם כנגדה בשבת. וצריך שידליק רוב המדורה קודם חשכה עד שתהא שלהבת עולה מאליה קודם השבת. ואם [לא] הדליק רובה אסור ליהנות בה בשבת, גזירה שמא יחתה בה וירים העצים כדי שתעלה השלהבת. ואם הדליק עץ יחידי צריך להדליק רוב עביו ורוב הקפו מבעוד יום. בד"א בגבולין, אבל במקדש מאחיזין את האור בעצים במדורת בית המוקד עם חשכה, ואין חוששין שמא יחתה בגחלים, שהכהנים זריזין הם, לר"ם. יש מן הגדולים [שכתב] שצריך שיסיק מבעוד יום רוב עביו ורוב הקפו מכל (מקום) עץ ועץ. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
היתה מדורה של קנים או של גרעינים אינו צריך להדליק הרוב, אלא כיון שהתחיל בה האש קודם השבת מותר להשתמש בה, מפני שהאש נתלה בהם במהרה ואינו צריך לחתות. לפיכך אם אגד הקנים או הניח הגרעינים בחותלות הרי הם כעצים וצריך שתעלה בהם מאליה קודם השבת. לר"ם. ויש מן הגדולים שפסק קנים וגרעינים צריכים רוב, מפני שמתפזרין לכאן ולכאן, אבל אם אגד הקנים או שנתן הגרעינים בחותלות אינן צריכין רוב מפני שאינם מתפזרין. כך נראה לפי נוסחת הספרים שלנו. מכל מקום יראה לנו כמו שפסק הר"ם אחר שכך כתב הרי"ף, והם בדקו הגירסאות, ולהם שומעים שקבלתם מן הגאונים. וכתב הר"ם מדורה של זפת ושל גפרית או של רבב או של קירה או של קש או של גבבא אינו צריך להדליק רובם קודם השבת מפני שהאש מדלקת אותן. עד כאן. ויש מי שביאר קירה שעוה, שנתן שעוה במדורה. ויש מי שביאר קור של דקל, והוא ראש ענף הדקל, וכשהוא יבש הוא כקש. נוסחת הספרים שלנו של (גבבא) [גבינה], שמשים (גבבא) [גבינה] במדורה. וכך ענפי הארז וכיוצא בזה מענפי האילנות היבשים אינם צריכים רוב. הרי"ף והר"ם לא הביאו זה, ויראה לי שדעתם שכל מדורה אפילו של פחמין צריכים רוב, מלבד אותם הדברים שכתבנו.
<h2>דף לו:</h2>
ויש בדבר זה דברים שהם אסורים גזירה שמא יחתה בגחלים בשבת, כיצד תבשיל שלא בשל כל צרכו וחמין שלא הוחמו כל צרכן או תבשיל שבשל כל צרכו וכל זמן שהוא מצטמק הוא יפה לו אין משהין אותו על גבי האש בשבת אעפ"י שהונח מבעוד יום גזירה שמא יחתה בגחלים עד שישלים בישולו או כדי לצמקו. ולפיכך אם גרף האש, או שכיסה (את) [אש] הכירה באפר, או בנעורת הפשתן דקה, או שעממו הגחלים שהרי הן כמכוסות באפר, או שהסיקוהו בקש ובגבבא או בגללי בהמה דקה, שהרי אין שם גחלים בוערות, הרי זה מותר לשהות עליה, שהרי הסיח דעתו ממנו ואין גוזרין שמא יחתה בגחלים. בד"א בכירה שהבלה מועט אבל בתנור אע"פ שגרף האש או כיסהו באפר או שהסיקוהו בקש וגבבא אין משהין בתוכו ולא על גביו ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו הואיל והבלו חם יותר אינו מסיח דעתו, וחוששין שמא יחתה באש המעוטה אע"פ שהיא אש קש וגבבא או מכוסה. ולמה אסרו לשהות בתנור (אעפ"י שהיא אש קש וגבבא או מכוסה ולמה אסרו לשהות בתנור) אעפ"י שגרוף. מפני שהגרוף אינו גורף אלא רוב האש ועצמה, ואי אפשר לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוץ אחת, מפני שהבלו חם, ושמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות. לר"ם. מה שאמרו אם גרף האש, יש מי שכתב שדי שיגרוף האש לצד אחר בכירה. ויש מי שאמר שצריך שיוציאנו כולו מן הכירה. וזה עיקר. מה שכתב הר"ם תבשיל שבשל כל צרכו וענין לשון ההלכה הוא תבשיל מבושל ושאינו מבושל כתב רבינו האיי כשלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי [אסור אבל נתבשל כמאכל בן דרוסאי] הרי הוא כאילו בשל כל צרכו ומותר לשהות בכירה אעפ"י שאינה גרופה וקטומה והוא שלא יהיה מצטמק ויפה לו. ויש מי שאמר אפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור, הואיל ולא נתבשל כל צרכו. וזה נראה עיקר. כתב הרב בעל המאור מה שאסרו בכירה הוא להחזיר התבשיל אחר שסילקו מעליה, אבל לשהות מותר אעפ"י שאינה גרופה וקטומה. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. וכן פסקו הרי"ף ורב אחא גאון. יש מן הגדולים שכתב מה שאסרו בתנור אעפ"י שגרוף וקטום לא אסרו אלא בתנור של נחתומים שחמימותו נשמר בתוכו, אבל התנורים הגדולים כעין תנורים שלנו מותר. ויראה לי אפילו בתנורים גדולים כעין שלנו אסור (שהרבה) [שהדבר] נראה לעין שחומם רב אחר זמן מרובה מן הגריפה.
<h2>דף לז:</h2>
אין צולין את הבשר בצל וביצה על גבי האש אלא כדי שיצולו מבעוד יום ויהיו ראויין לאכילה ואם נשארו אחר כן על האש בשבת עד שיצולו הרבה מותר, מפני שהן וכמצטמק ורע לו, שאם יחתה בגחלים יחרוך אותם שעל גוף האש הם. ומפני זה מניחין את (העומר) המוגמר תחת הכלים עם חשכה, שאם יחתה בגחלים ישרף המוגמר ויעשן הכלים. הא למדת שכל דבר שאנו אוסרין בדבר זה אינו אסור מפני שהוא נעשה בשבת אלא גזירה שמא יחתה בגחלים. לפיכך אין נותנין צמר ליורה, אלא אם כן היתה עקורה מעל האש שמא יחתה בגחלים, והוא שיהיה פיה טוח בטיט שמא יגיס בה משחשכה, לר"ם. יש מן הגדולים שכתב שאם הניח בשר על גבי האש, אסור ליטלו עד שיכבו הגחלים, מפני שהוא מבעיר או מכבה כשיטול הבשר מעל גבי הגחלים. ויש מי שאמר שלא התירו להשהות הבשר על גבי גחלים ממש אלא סמוך להם. ויש מי שאמר [מניחה] אפילו על גבי גחלים, ואפילו לא כבו הגחלים נוטלה בכוש או בכרכר, או אם יכול ליטלה בידו, [ואפשר] שיכבה יבעיר, הואיל ואין מתכוין לכך, מותר. מלשון הר"ם שכתבנו שמענו שאחר שנצלו כמאכל בן דרוסאי מותר לשהותן. והראב"ד כתב שאסור לשהותן בכונה, ולא אמרו כדי שיצולו אלא להודיע שהמגיע לכך אין חוששין שמא יניחנו מפני שיש כאן שתי ספקות שמא יניח ואם תמצא לומר יניח שמא לא יחתה שהרי ראוי לאכילה בצליה זאת. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. ומה שלא התירו [חכמים] להניח צלי חי [על האש] כדרך שהתירו תבשיל חי, מפני שצלי חי דרך להפכו על גבי גחלים ולאוכלו לאלתר, מה שאין כן בתבשיל חי.
<h2>דף לח.</h2>
כל תבשיל שאסור ל[ה]שהותו אם עבר ושיהה אותו אסור לאכלו עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו. ואם שכחו, אם תבשיל שלא בשל כל צרכו הוא אסור עד מוצאי שבת ואם תבשיל שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו מותר לאכלו בשבת. לר"ם. והראב"ד כתב אם שכח תבשיל שנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אסור. ואם שהה בשוגג במצטמק ויפה לו (כגון זה אסור, ואם שהה בשוגג במצטמק ויפה לו) כגון שסבור שאינו אסור, הדבר בספק ותולין בו להקל. ונראין דברי הר"ם. מה שאמרו [כשאסור] בשוכח, יש מי שאמר אסור לו ולאחרים. ויש מי שאמר שאינו אסור אלא לשוכח עצמו אבל לאחרים מותר, וכן נראה.
<h2>דף לח:</h2>
כל שמותר להשהותו על גבי האש, כשנוטלין אותו בשבת אסור להחזירו למקומו, ואין מחזירין לעולם אלא על גבי כירה גרופה או מכוסה או בכירה וכיפה שהסיקוה בקש ובגבבא, והוא שלא הניח הקדירה [ע"ג הקרקע. אבל משהניחה ע"ג קרקע אין מחזירין אותה, ואפילו] ע"ג כירה גרופה או מכוסה. ואין מחזירין לתנור ולא לכיפה שהוסקו בגפת ובעצים אעפ"י שגרף או כיסה, מפני שהבלם חם ביותר. וכל שאין מחזירין עליו אין סומכין בשבת, לר"ם. כתב הראב"ד על מה שכתב הר"ם כל (מה) [שמותר] לשהותו וכו', (נראה) כמדומה לי צריך להיות כל שאסור. ויראה כמו שכתב הר"ם, ובא להשמיענו כי דבר שמותר לשהותו על גבי כירה שאינה גרופה כגון תבשיל חי אסור להחזיר. וטעם הדבר מפני שנראה כמבשל, שדבר ידוע הוא שזה מוסיף הבל. וזה מבואר מלשונו שכתב שאין מחזירין לעולם אלא על גבי כירה גרופה וכו'. יש מן הגדולים שפסק שאם תלה הקדירה על גבי מקל או הניחה על גבי מיטה או מפינה ממיחם למיחם אין מחזירין אותו. ואם החזיר יניחנו שם שהדבר בספק. לפיכך לא יחזיר לכתחלה ואם החזיר יניחנו. ויש מי שפסק שמותר להחזיר לכתחלה, הואיל והוא ספק בשל סופרים הולכים בו להקל. ואפשר שזה דעת (מי) [הר"ם] שכתב בסתם מותר להחזיר כל זמן שלא הניח הקדירה על גבי קרקע. והרי"ף שפסק שלעולם אין מחזירין אלא בעודן בידו ודעתו להחזיר, אבל [הניח] על גבי קרקע [אפי' דעתו להחזיר אסור, משמע דכל זמן שלא הניח ע"ג קרקע לעולם] מותר. וכן היה נראה לפי נוסחת הספרים. והעיקר בידינו פסק הרי"ף והר"ם, שקבלתם מן הגאונים.
הכיפה הבלו רב מהבל הכירה ומועט מהבל התנור, לפיכך אם הסיקוהו בגפת או בעצים הרי הוא כתנור, ואין משהין (מתוכו) [בתוכו] ולא על גביו ולא סומכין לו תבשיל שלא בשל כל צרכו או שבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו, אעפ"י שגרף או כסה באפר. ואם הסיקוהו בקש ובגבבא הרי הוא ככירה שהסיקוה בקש ובגבבא [ומשהין עליו] ומותר לסמוך לכירה מבערב ואעפ"י שאינה גרופה [וקטומה], ואיזו היא כירה ואיזו היא כיפה, כירה מקום שפיתת שתי קדרות כיפה מקום שפיתת קדירה אחת. לר"ם. יש מן הגדולים שכתב שהכירות שלנו אעפ"י שאין להם אלא שפיתת קדרה אחת הרי הוא כשפיתת שתי קדרות הואיל ויש לה פתח רחב באחת מדפנותיה, ואעפ"י שסומכין הפתח בלבנים אין זו סתימה גמורה והאויר שולט בה ואין חומה נשמר. שתי כירות המתאימות אחת גרופה וקטומה ואחת שאינה גרופה וקטומה משהין על גבי גרופה וקטומה ואין משהין על גבי שאינה גרופה וקטומה. היתה קטומה והובערה משהין עליה אפילו הם גחלים של רותם.
<h2>דף קיז:</h2>
אין נותנין את הפת בתנור עם חשכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פנים (המדביקים) [המדובקים] בתנור או באש. ואם נשארו אחר כך עד שיגמור אפייתן מותר, שאם יחתה בגחלים יפסיד אותן. ואם נתן סמוך לחשכה וחשכה ועדיין לא קרמו פניה, אם במזיד אסור לאכול מהן עד מוצאי שבת וימתין בכדי שיעשו, ואם שגג מותר לו לרדות ממנה מזון שלש סעודות של שבת. וכשהוא רודה לא ירדה במרדה כדרך שהוא עושה בחול, אלא בסכין וכיוצא בו. לר"ם. יש מי שפסק שצריך שקרמו הפנים העליונים. יש מי שכתב שלא התירו מזון שלש סעודות אלא אם כן קרמו פניה מבעוד יום, אבל לא קרמו פניה הרי הוא כתבשיל שלא בשל כל צרכו שאם שכחו אסור עד מוצאי שבת. ויש מי שאמר שאעפ"י שלא קרמו פניה מבעוד יום מותר לרדות למזון שלש סעודות מפני כבוד השבת, וחילוק יש בין פת לתבשיל, שאפשר לו בלא תבשיל ואי אפשר לו בלא פת. אבל אם קרמו פניה מותר לרדות כולו, שאין ברדיית הפת איסור, שהרי אינה מלאכה, ובאפיית הפת (א)לא נעשה איסור אחר שקרמו פניה מבעוד יום. והאומרים זה דעתם שכן דעת הר"ם ולא מצאתי מבואר בדברי הר"ם שיהיה מותר לרדות אם קרמו פניה, כי מה שכתב הר"ם מותר, בא להשמיענו שהפת מותר מפני שלא נעשה בו איסור בישול. ויש מי שכתב שברדיית הפת יש בו קצת איסור אעפ"י שאינה מלאכה, ולא מצאנו להתירו לרדות אלא למזון שלש סעודות. לפיכך אפילו קרמו פניה אין מתירין לרדות אלא למזון שלש סעודות. וטוב להחמיר.
